הקדמה
הדברים שלהלן נכתבים כסיפור רצוף כדי לתת כלי למבקרים ולמדריכים בטבריה הקדומה, לנוחות הקריאה ויתרתי על הערות שוליים והפניות מיותרות. את אלה יכול הקורא למצוא בשפע כאן באתר זה. השתדלתי לתת, היכן שנחוץ, קישורים, המאפשרים לקורא להרחיב את ידיעותיו מבלי לקום מהכסא, ממילא אין לכל קורא ספריה שבה ימצא מאמרים ישנים. את תיאוריית "בית אמידים" המתייחסת לארמון הביזנטי, מבית מדרשם של זאב וייס ותלמידתו שולמית מילר אני דוחה בשתי ידיים, הם טוענים :"שהיום כולם מסכימים שזהו בית אמידים" והשתדלתי להראות שיש די חוקרים וחופרים שאינם מסכימים עם הרעיון הזה. בשנים האחרונות מיחסת קטיה ציטרין סילברמן את גילוי וזיהוי המסגד הגדול בטבריה לעצמה, ומקדימה את זמן בנייתו ביותר ממאה שנים. השתדלתי גם כאן לספר את האמת על תהליך גילויו וזיהויו של המסגד, וניסתי לעשות סדר בסבך הטענות וה "גילויים". חוקר ראוי צריך להבחין היטב בין העובדות הארכיאולוגיות (החרסים, המטבעות, יחסי קירות ורצפות, מפולות, הרס ובניה מחדש, חומרי הבניה ועוד) ובין הבנתו ודעותיו על הממצא הזה, כך ניסיתי לעשות גם כאן. אם הקלתי קצת על המבקר באתר להבין את תולדותיו, זה שכרי.
פרופסור פיליפ דיוויס מאונ' שפילד באנגליה כתב: "רק הארכיאולוגים יודעים בדרך-כלל, עד כמה ארעי וסובייקטיבי הוא הפירוש שהם מציעים לממצאים. אחדים מביניהם אף מודים בזאת בפומבי" ואז"ג. נצא לדרך.
התחלה. לא במקרה, לדעתי, נוסדה טבריה ברצועה הצרה שבין הר ברניקי לחוף הכינרת. הצל שמטיל ההר הנישא מעל העיר על העיר כולה מאפשר חיים יותר נוחים ונעימים בשעות אחר הצהריים של ימי הקיץ החמים. בשעה שעל כל הסביבה עוד קופחת השמש בטבריה הקדומה יש כבר צל מלא (תמונה1). גם הקירבה למרחצאות שבחמת הייתה כנראה שיקול חשוב.
כידוע, נוסדה טבריה על ידי מושל הגליל הורדוס אנטיפס, בנו של המלך הורדוס, בסוף העשור השני לסה"נ, כבירתו.שמה ניתן לה לכבוד פטרונו, הקיסר טיבריוס. טבריה תוכננה ונבנתה לפי מיטב הכללים שהיו נהוגים אז. העיר זכתה לשערים מפוארים ורחוב ארוך מדרום לצפון- קארדו- נמתח בין שעריה (תמונה 2). מתקבל על הדעת שלאורך הקארדו נבנו מדרכות מרוצפות וחנויות וחנויות לצידן. מלבד באיזור השער הדרומי לא העמיקה החפירה עד היום עד המפלס הקדום של הרחוב, אלא בקטע קטנטן במרכז העיר שבו נחשף ריצוף אלכסוני האופיני לקארדו רומי. על מדרון ההר במחצית הדרך בין השערים הוקם תיאטרון מפואר על פי המודל הרומי (תמונה 3), תיאטרון שהותאם לתנאים הטופוגרפים. ממול התיאטרון, קצת צפונה ממנו ממזרח לקארדו, נקבע השטח שיועד למבני ציבור ושילטון. שטח זה עומד במרכז דיוננו.
(על התיאטרון, ועל השכונה שהוקמה בתקופה העבאסית על חורבותיו ראו: ווליד אטרש:, גיליון 122 לשנת 2010 טבריה, התיאטרון הרומי – חדשות ארכיאולוגיות.)
הארמון הראשון. ארמונו של הורדוס אנטיפס מייסד העיר הוקם כ-70 מטרים מן הקארדו לכיוון האגם, וכ-50 מטרים מחוף האגם. מפלס רצפתו של הארמון הייתה 205.7 מעל פני הים, כלומר כשישה מטרים מעל פני האגם באותו הזמן. קירבה זו אל שפת האגם נתנה לארמון גם נוף יפה וגם אוויר רענן. איננו יודעים בדיוק מה הייתה צורת הארמון, אך חצר רחבה מרוצפת בלוחות אבן מלוטשים (אופוס סקטילה, שיבוץ בדגמים). (תמונה 4), ופינתו הצפונית מזרחית של הארמון שנחשפה בחפירה (תמונה 5)מאפשרת שחזור משוער של מערך חדרים סביב חצר פנימית ומגדלים רבועים בפינות. סוג כזה של מבנה-ארמון מבוצר- הולם את צרכיו של שליט שלא היה מקובל על הציבור היהודי בגליל. לפי יוסף בן מתתיהו הושיב הורדוס אנטיפס בעיר אוכלוסיה מגוונת שלה העניק אדמות ובתים וכך קשר אותה לעיר שנבנתה על קברים של תושבי חמת הסמוכה. האם היו מבנים כלשהם בין הקארדו ובין הארמון? ואולי הייתה דרך מרוצפת וגן של נוי? החפירות טרם נתנו תשובה לשאלות האלו.
יוסף בן מתתיהו מספר שהארמון היה מעוטר בציורי חיות ומצופה בתמשיחים צבעוניים וגם מוזהבים , וכן הוא מספר שהנהגת המרד נתנה בשנת 66 לסה"נ הוראה להרוס את הארמון בגלל עיטוריו הפיגורטיבים. עוד לפני שיוסף הספיק להוציא את ההוראה לפועל פרץ האספסוף לארמון, שדד את אוצרותיו והעלה אותו באש.
האם שוקם הארמון הזה ושופץ אחרי המרד כשטבריה נכנעה לגייסותיו של אספסינוס? יש משערים שכן! (ראה לאחרונה י. פטריך, ציון פז, ב(תשפ"ב), 87 (2022), ויש רגליים לסברה הזו, שכן, יש לנו מקורות אחדים המספרים על אירועים שהיו בארמון במאה השנייה לסה"נ וגם אחר כך. ראיה ארכיאולוגית התומכת בדעה הזו היא העובדה שמניחי היסודות של הארמון הביזנטי שנבנה על אתרו של הארמון הראשון הכירו את רצפות, ואת קירות הארמון הראשון. מתי חרב הארמון הראשון ויצא מכלל שימוש? אני משער שדבר זה קרה ברעש אדמה עז שזיעזע את האיזור וגרם להרס מקיף גם בטבריה בשנת 363, ואז כאמור נבנה ארמון חדש, ועל כך להלן. (על רעשי אדמה בעת העתיקה ראו Earthquakes in Israel and adjacent areas.D.H.K Amiran and E.Arieh IEJ. Vol 44(1954))
המרחצאות: באגפו הדרומי של מתחם בניני הציבור התגלו מרחצאות ששימשו עד יומה האחרון של העיר, במחצית השניה של המאה האחת עשרה. שינויים רבים היו במשך הזמן במכלול המרחצאות. בדרך כלל מקובל שבעיר רומית של ממש מקימים גם בתי מרחץ או מרחצאות (שניזונים ממעינות תרמים). בחפירה תחת יסודות המרחצאות בטבריה נמצאו הרבה חרסים מן התקופה ההלניסטית אך ללא קשר למבנה כלשהו. אין בידינו ראיות שהמרחצאות נבנו כבר עם יסוד העיר או שמא השתמשו המתיישבים הראשונים במרחצאות שבחמת הסמוכה, אך ברי שברבות הימים זכתה טבריה למרחצאות משלה. הגיאוגרף אל מוקאדסי, במאה העשירית, מספר שבמרחצאות בטבריה לא צריך לחמם את המים, והנוסע נאסיר כוסרו, באמצע המאה האחת עשרה, מספר שליד המרחצאות יש מעיין חם מאוד וממנו נלקחים המים החמים למרחצאות. ואומנם, מרחצאות טבריה אינם בית מרחץ רגיל שמבנהו ידוע ומוכר, אלא מכלול מורכב ורב תקופתי, שעיקרו אמבטיות רבות שנועדו לטבילה במים חמים. מותר לשער, ויש לזה גם סימנים בשטח, שמים חמים הובלו באמת מים מחמת הסמוכה, ובמים אלו השתמשו במרחצאות.(ראו אצל ז. וינוגרדוב אמת המים הקדומה של טבריה-'אמת ברניקי' עמ' 151 -165, בתוך:יזהר הירשפלד, טבריה מייסודה עד הכיבוש המוסלמי, עידן, ירושלים תשמ"ח) רק לקראת ימיה האחרונים של העיר, כשאמת המים מחמת יצאה מכלל שימוש בנו הטבריינים תנור לחימום המים ומערכת של רצפות וצינורות חרס שבהם זרם אויר חם כנהוג בבתי מרחץ רגילים. מרחצאות טבריה, כאמור עברו שינוים רבים, מהם חשוב לציין את בניתם של חדרי מנוחה באגף המזרחי של המרחצאות. בחדרים אלו הונחו רצפות פסיפס מהודרות שאת שרידיהן אפשר גם היום לראות באתר. רצפה אחת ראויה לציון מיוחד, זו ריצפת פסיפס הדגים והציפורים. מה מסמל יותר את טבריה מאשר דגים וציפורים? (את הפסיפס הזה העבירו מומחים מאיטליה והיא שמורה כיום במחסני רשות העתיקות.) אכן שינוי תרבותי גדול עברו תושבי טבריה מיום ששרפו את ארמון המלך בגלל עיטורי חיות, ועד שלמדו לקבל פסיפסים פיגורטיבים בעירם. (על הפסיפסים ראו אצל רינה טלגם, רצפות פסיפס בטבריה, שם, עמ' 123-132).
ההדריאנאון. בתחילת המאה השנייה ביקר הקיסר הדריאנוס פעמיים בטבריה. (על פרשה זו ראו אצל פטריך למעלה). הבישוף של סאלמיס שבקפריסין, אפיפניוס, שחי שנים ארוכות במאה הרביעית ועדותו צריכה להיקרא בחשדנות רבה (ראה זאב רובין, קתדרה 26), מספר על אחד יוסף שהיה מקורב לקיסר קונסטינוס הגדול אשר קיבל על עצמו להקים כנסיות בערי הגליל וגם בטבריה אך התנגדותם העזה של התושבים אילצה אותו, אחרי שהקים כנסיה קטנה , לברוח מן העיר לבית שאן. אגב סיפורו הוא מעיד שאותו שליח, יוסף מצא לפניו בטבריה התחלות בניה של מקדש לכבוד הקיסר הדריאנוס, שגם את בנייתו לא הושלמה.
על פי הסיפור כבר נבנו קירות אותו מקדש לגובה של כארבע אמות, ואם זו אמת מובן שיסודות המקדש כבר הונחו עמוק באדמה, אפיפאנס מספר שאחרי שנפסקה בניית אותו המקדש, רצו תושבי העיר לבנות במקום בית מרחץ. מעניין לציין שלכבוד ההחלטה להקים את המקדש הזה הונפקה בטבריה מטבע עם חזית מקדש וחוקרים נאחזו במטבע הזו כדי לטעון שמקדש באמת הוקם. היום המטבע הזה הוא זיכרון למאורע שלא קרה.
בחפירות במרכז העירוני התגלה קיר תמך עבה מאוד שלו פן חיצוני-דרומי, עשוי גזית של אבני בזלת גדולות, שנמשך בכיוון מערב למזרח מן הקארדו עד הארמון. קיר זה נועד להיות תמך לפודיום גדול מאוד. חופר האתר, יזהר הירשפלד הציע, בצדק רב לדעתי, לראות בקיר התמך הזה את התחלת הבנייה של המקדש לכבוד הקיסר האדריאנוס שהיה אמור לקום מבפנים (מצפון) לקיר הזה. יש עדויות ארכיאולוגיות ברורות שרבות מאבני קיר התמך נלקחו לשימוש משני בעיר המתפתחת. אחדות אפשר לראות גם היום בקירות הקדומים יותר של המרחצאות, ועובדה זו אולי רומזת למה שסיפר אותו בישוף על רצונם של התושבים לבנות במקום המקדש מרחצאות. על גבי הקיר הזה נבנה לימים, בהתאמה למצבו אחרי שפורק בחלקו, קיר כפול, הקיר החיצוני (הדרומי) עשוי היטב והקיר הצמוד אליו מצפון בנוי כולו מאבני שדה מחוברות בטיט. לדעת הירשפלד, ואני מסכים בהחלט, זהו אולי קיר התמך שבנה אותו יוסף השליח כדי לבנות מצפונו כנסיה. עד היום לא נתגלו כל סימנים לא לבניית המקדש עצמו ולא לכנסיה (תמונה 6).
הארמון הביזנטי. בתשעה עשר בחודש מאי בשנת 363 רעדה הארץ. רעש אדמה חזק גרם לנזקים קשים, הרס וחורבן ברחבי הארץ. טבריה נפגעה קשה. הארמון המפואר שנבנה במאה הראשונה חרב. לאחר כשלושים שנה, אחרי תקופה של התאוששות מן המשבר ניגשו פרנסי העיר לבנות ארמון חדש מן היסוד. הפעם, מודעים היטב לרגישותה של העיר לרעשי אדמה הניחו הבונים יסודות עבים וחזקים לעומק רב. היסודות הללו הושתתו על רצפת הארמון הישן, הם נבנו בשיטת 'הקירות המחליקים' (תמונה7), כלומר: קירות היסודות וגם קירות הבניין לא שולבו בנקודות המגע בינהם, אלא ניגשו זה אל זה עם 'תפר' מפריד המאפשר להם לנוע זה ליד זה. שיטת 'הקירות המחליקים' אפשרה להתגבר על כוחות גזירה אנכיים ואופקיים הנוצרים ברעידת אדמה. ובאמת במשך שבע מאות השנים הבאות פקדו את האזור רעשי אדמה רבים, אחדים הרסניים ממש, והארמון, אם כי נפגע מדי פעם, המשיך לעמוד על תילו. מפלס הבנייה של הארמון נשען על קירות יסוד עבים במיוחד שיצרו משטח גדול. בלב אותו משטח נבנה מאגר מים מקורה בשני קמרונות נשענים על חמישה עמודים בלב חצר רבועה שמולאה עפר מהודק שכיסה את המאגר הבנוי. החצר רוצפה בלוחות אבן גיר רבועים והוקפה באכסדרת עמודי שיש (תמונה 8) ניצבים על אדני עמודים עשויים אבן גיר לבנה וקשה (תמונה 9). מסביב החצר הזו נבנו אולמות אפסידיילים וחדרים רבים (תמונה 10) כולל שני תאי כלא (תמונה 11) המעידים שהארמון שימש גם את הרשות השופטת. הארמון נבנה על פי תוכנית סימטרית להפליא (ראה מאמרי על הארמון הזה במאמרי כאן באתר וגם אצל פטריך לעיל, ובעבודת המוסמך של ערן מאיר, כאן) במזרחו נבנה אולם אפסידיילי גדול מאוד, שאף הוארך במשך הזמן, וממזרחו, במפלס יותר נמוך נבנה אגף שאליו נכנסו מפתח מעוטר בקיר הצפוני. הארמון על שלל חדריו ואולמותיו וכן האכסדרה שבמרכזו רוצפו ברצפות פסיפס עדין (תמונה 12). על הפסיפסים ראה עבודת המוסמך של שולמית מילר- העבודה זמינה על פי בקשה במייל. לשם הנוחות יקרא הארמון הזה כאן"הארמון הביזנטי". הארמון הזה עבר תמורות ושינויים אחדים. במאה השישית ,כנראה, נפגע הארמון ברעש אדמה, ואבנים שנפלו על רצפות הפסיפס פגעו בו פגיעה קשה, אחרי הרעש (אולי הרעש בשנת 551), שוקם הארמון ורצפות הפסיפס תוקנו תיקון גס (תמונה 13). כנראה שהאמצעים שעמדו לרשות המתקנים היו דלים. באותו הזמן, כנראה, הוארך האגף המזרחי ואפסיס חדש נבנה בתוך האגף המזרחי של הארמון. רצפת פסיפס חדשה הונחה שם (תמונה 14). מאז היה האגף הזה גדול עוד יותר מהאגף המקורי. הארמון המשיך לשמש את הרשויות עד יומה האחרון של טבריה הקדומה, ועוד אחזור אליו.
הכנסיה. במשך הזמן הלכה הנצרות בתמיכת הקיסרים שבארמון בנובה רומא (קונסטנטינופוליס) והתחזקה. בועידת כלקדון, בשנת 451 לסה"נ כבר השתתף בישוף מטבריה. זה אולי הזמן שבו נבנתה כנסיה גדולה ומפוארת בצפון המתחם של מבני הציבור. הכנסייה הזו נחשפה רק בחלקה ונתגלו בה רצפות פסיפס מפוארות עם כתובות (תמונה 15) ועמודי שיש וגרניט שתמכו את הגג וגם הקיפו את האטריום שלה. עמודים אלו שוכבים כיום מכוסים ממערב לכנסיה (תמונה16). תאריך בנייתה של הכנסיה עדיין לא התברר כל צרכו. יש משערים שנבנתה בחצי השני של המאה הרביעית/חמישית, אך יש אחרים החושבים שהיא נבנתה רק במאה השישית, בימי הקסר יוסטיניאנוס, שבימיו נבנתה גם כנסייה בראש הר בריניקי. חפירות נוספות אולי יתנו תשובה יותר מדויקת לשאלה זו.
בשנת 614 נכבשה ארץ ישראל על ידי הפרסים הסאסאנים. הפרסים זרעו הרס רב ברחבי הארץ. הרסו ושרפו כנסיות רבות ופגעו פגיעה קשה, בעיקר בנכסי הנוצרים. מה עלה בגורלה של טבריה באותו הזמן איננו יודעים בדיוק. בחפירות עדיין לא הצלחנו לזהות את השלב הזה בתולדות העיר.
בשנת 635 נכנעה טבריה לצבאות הערבים שעלו מדרום והביסו את הצבאות הנוצרים בשורה של קרבות. הידיעות ממקורות היסטוריים שהגיעו אלינו הן מסופקות במידת מה. אך ברור שהכיבוש הערבי היה נקודת מפנה בתולדות העיר. השינוי המתון במבנה מרכז העיר התחיל ממש עם הכיבוש, ונמשך ביתר שאת עם עליית שושלת בית אומייה לשלטון בדמשק, ועם העברת המוקד השלטוני בדרום סוריה מבית שאן לטבריה שהייתה לבירת המחוז (ג'ונד אל אורדון בפיהם). מן הממצא הקרמי ומן המטבעות של אותם ימים ומן השינויים במבני הציבור, אנחנו לומדים שהמעבר, ככל שהדברים נוגעים לתפקידם של מבני הציבור בטבריה, ובמה שנוגע לתרבותה החומרית והרוחנית, משלטון נוצרי שבירתו הרחק במערב על פתח הבוספורוס, לשלטון ערבי מוסלמי שבירתו דמשק, היה הדרגתי. וכמובן שגם במרחב המרכז העירוני של טבריה חלו שינויים הדרגתיים.
המסגד הראשון, והמסגד הגדול. המוסלמים הראשונים בעיר הפקיעו כנראה את הארמון הביזנטי לצרכיהם. באגף הדרומי של הארמון הביזנטי. חצו בקיר את האולם האפסידיילי הדרומי, ועלי ידי חיבור של שני חדרים סמוכים וכיסוי רצפות הפסיפס בשכבה עבה של עפר מהודק יצרו אולם ששימש אותם כמסגד (תמונה 17א). את רצפת הפסיפס של האגף הדרומי של האכסדרה החליפו ברצפת לוחות בזלת, עליה בנו מאריחי חרס כיור מטויח היטב שנועד לטהרה ולפניו הניחו כותרת עמוד הפוכה על ראשה ששימשה אותם למושב לפני הכיור (תמונה 17ב). את הקיר הימני (מערבי) עיבו בקיר נוסף שבקצהו הצפוני נבנה גרם מדרגות שהוביל אל גג המבנה. מן הגג היה אפשר לקרא למאמינם לתפילה. (תמונה 17ג), מגדלים למואזין הם המצאה מאוחרת הרבה יותר. המוסלמים הראשונים בנו גם שורת חדרים בתוך האגף המערבי של חצר האכסדרה על חשבון החצר הפריסטילית (תמונה 18). את העמודים ואת האדניהם של האגף הזה של האכסדרה הסירו, ובמקומם נבנה הקיר המערבי של החדרים הללו, ובו, ככל הנראה היו פתחיהם. יש משערים, ויש טעם לדבר, אך לא ראיות, שהמוסלמים הראשונים הפקיעו את כל הארמון לצרכיהם, ובו שכן ממשל המחוז, וממנו נוהלו ענייני הציבור והשלטון בג'ונד אל אורדון. במשך מאה וחמש עשרה השנים הבאות לא חלו שינויים מפליגים במתאר המרכז העירוני. נראה שעל אף מתחים רגילים למדו הקהילות השונות לחיות זו לצד זו. והנה, בחורף שנת 749, בשמונה עשר בינואר, פקד את האזור רעש אדמה הרסני. בתיה של טבריה נהרסו, ובניני הציבור קרסו ויצאו מכלל פעולה. שנה אחר כך הובס מרואן השני, החליף מביית אומייה בקרב על נהר הזב הגדול והשלטון עבר אל העבאסים, ואל בירתם החדשה- בגדאד. השליטים העבאסים הארון אל ראשיד ובנו אל מאמון אחריו החליטו לשנות את פני מרכז העיר מן הקצה אל הקצה. בשנות העשרים של המאה התשיעית, בזמן שהחליף העבאסי אל מאמון התיישב מחדש בבגדאד, נבנה בלב המרכז העירוני בטבריה מסגד גדול (תמונה 19) שעמודיו, (כנראה עמודי עץ) בחלקם נשענו על בסיסים של דלתות ממערות קבורה יהודיות (תמונה 20). לכל יתר העמודים הונח לוח אבן רחב ועבה כבסיס. קונסטרוקצית קורות עץ משוכללת נשאה מעליהם גג רעפי חרס. המבנה היה מבנה רוחב אופייני. הכניסה הראשית הייתה במרכז הקיר הצפוני בתוך מעבר מוגבה (טראנספט) וכניסות היו גם במערב וגם במזרח. המתפללים יכלו לפרוס את מחצלאות התפילה שלהם לרוחב הביניין. מול הקיבלה, הוא הקיר הפונה דרומה, גומחת תפילה (מיחראב) שמוצאים בדרך כלל באמצע הקיבלה לא התגלה עד היום, (המחבר יחד עם יוסף סטפנסקי, שהוא מומחה גדול בארכיאולוגיה של טבריה, יצאו במיוחד לחפש עקבות של מיחראב שהיה כביכול בקיבלה, וכדרך הארכיאולוגים: 'העלו חרס בידם').בחזית המסגד נבנתה חצר רחבה מוקפת אכסדרת עמודי שיש שניצבו על בסיסי אבן מגולפת (תמונה21). גם העמודים וגם בסיסיהם נלקחו אל נכון מן הארמון הביזנטי ההרוס וממבנים אחרים שקרסו ברעש האדמה ב749. המסגד נבנה כפי שהראתה סילברמן (במוקרנס 26, 2009, עמ'37-61) על פי המודל של המסגד הגדול בדמשק, שבנייתו הסתימה בשנת 715. מודל זה שימש לבניית מסגדים במשך שניים רבות, עם שינויים והתאמות נחוצים. מסגדים כאלה מצויים במסופוטמיה. במצריים. בסוריה ובעבר הירדן וגם בצפון אפריקה ובספרד.
מתחת הפינה הדרומית מזרחית של המסגד חשפה משלחת החפירות של האוניברסיטה העברית, בשנת 2009, רצפת פסיפס גיאומטרי מרשים (תמונה 22). הסטילובט של המסגד נבנה על גבי הרצפה הזו, ומכאן שהרצפה קדומה למסגד. החופרים אינם יודעים מהו המבנה הזה והם מתארכים אותו ל"תקופה הביזנטית/אומיית". לצערנו לא הורחבה חפירת המבנה הזה ולא נתבררה מהותו. גם המטבעות שנאספו שם לא פורסמו פרסום מלא.
ממזרח למסגד וחצרו נבנה קיר תמך מאסיבי שתמך את המילויים שיצרו את מפלס הבניה של המסגד. צמוד לקיר התמך, על הריסות הארמון נבנה רחוב חנויות ומחסנים (תמונה 23). מדרום לחנויות, מול הכניסה המזרחית למסגד, נבנה מכלול בתי שימוש ששרת את הקונים ברחוב ואת באי המסגד. גם על יתר חלקיו של הארמון ההרוס. לאחר שפונה השטח מן ההריסות, נעשה שימוש כלשהו. עדות לכך הם קירות דקים יחסית (כ-60 ס"מ) שהונחו על גבי יסודות הקירות העבים של הארמון, אך איננו יודעים למה שימש המכלול הזה באותה תקופה.
ירידה. במחצית השנייה של המאה העשירית נחלשה הממלכה העבאסית, הלכה והתפוררה. במצריים עלתה לשלטון באותו הזמן השושלת הפאטימית שהשתלטה גם על ארץ ישראל ועל סוריה. סוחר עשיר ברחוב החנויות חש חוסר ביטחון והחביא מטמון מטבעות כסף תחת רצפת חנותו. (תמונה 24). בטבריה, באותו הזמן שגשגה המטלורגיה. מטמון גדול של כלי פליז וברונזה שחשפו יזהר הירשפלד ואורן גוטפלד באחד הבתים לרגלי ההר מעיד על תעשיה זו. מותר לשער שגם שרשראות הפליז הדקורטיביות שעליהן נתלו מנורות המסגד באותם ימים נוצקו אצל חרשי טבריה(תמונה 25). חוסר היציבות הפוליטי, ומצב הביטחון המעורער במרחב, יחד עם סדרה של רעידות אדמה שפגעו בעיר שוב ושוב גרמו לירידה במצבה של טבריה. הירידה הייתה איטית, ולפעמים גם בלתי מורגשת. הגיאוגרף הירושלמי אל מוקדסי שביקר כאמור בעיר במאה העשירית מתאר עיר פורחת, ומספר על מרחצאות טבריה שמימיהן באים ממעיינות חמים ואין צורך לחמם אותם כלל.
בין שני הסטילובטים הדרומיים של המסגד הגדול, תחת הרצפה המאוחרת ביותר, נחשפו יסודות עגולים עשויים יציקת אבנים וטיט. משלחת הירשפלד קראה להם "פטריות". היסודות הללו פזורים בצורה כמעט אקראית לרוחב כל המסגד. הצעות שונות ומשונות הועלו ביחס לתפקידם של יסודות אלו, סילברמן רצתה לראות בהם שריד למסגד שקדם למסגד הגדול. לדעתי על היסודות האלו הועמדו עמודי עץ כתמיכה זמנית למסגד שגגו הגבוהה יותר מעשרה מטרים (לפי אורך שרשראות המנורות שנמצאו תחת מפולת הרעפים), והכבד, התערער בזמן רעידת אדמה, והיה צורך דחוף לתמוך אותו עד שתסתיים מלאכת חיזוקו.
הסוף. בשנת 1047 ביקר בטבריה הנוסע הפרסי נאסיר כוסרו ותיאר את העיר ואת המסגד. ביקורו זה הוא התאריך שרק אחריו קרס המסגד ונעזב. בשנת 1068 התרחשה (שוב) רעידת אדמה חזקה, ומתקבל על הדעת שרעידה זו היא הגורם לקריסתו של המסגד. לדעת הירשפלד וגוטפלד הוטמן מטמון כלי הברונזה שהם גילו ב"בית הברונזות" כשצבאות הסלג'וקים התקרבו לדרום סוריה בשנת 1071 (כך מקובל בדרך כלל). עובדה זו מעידה שאז עוד נותרה אוכלוסיה כלשהי לחיות בעיר. הטמנת המטמון הזה מעידה גם על הפחד שעוררו הסלג'וקים בקרב תושבי הארץ, אך יותר מזה, בכל מה שנוגע לטבריה איננו יודעים. למרות מצבה הרעוע של העיר קבעו בה הסלג'וקים את מפקדתם אך עדות לימים אלו אין זכר בחפירה.
בשנת 1099 הגיעו צבאות הצלבנים לארץ במטרה לגאול את המקומות הקדושים מידי המוסלמים. את הנסיכות הראשונה- נסיכות הגליל- הקימו בטבריה, אך לא על הריסות העיר העתיקה. הצלבנים יסדו מצודה ועיר חדשה מצפון לטבריה הקדומה. הצלבנים ניצלו את חומרי הבניה שלקחו מן ההריסות של העיר העתיקה. אבני בניה, עמודים וכותרות, רעפים וקורות עץ, הכל נלקח לבנית העיר החדשה. את עמודי השיש השבורים שנאספו ברחבי העיר, ובמיוחד בחצר המסגד הגדול ריסקו הצלבנים ושרפו לסיד (תמונה 62).
שרידי תעשיית סוכר, קברים וחלקות חקלאיות תפסו עכשיו את מקומה של העיר המפוארת בת אלף השנים, עירם של רבותינו חכמי טבריה, שבה נחתם התלמוד, נוצר הניקוד בו אנו משתמשים גם בימינו, ניתנו טעמים למקרא ונכתב ספר התורה של אהרון בן אשר, הוא כתר ארם צובא שעליו אנו סומכים גם בימינו.
צוות החופרים, (תמונה 27) מבקש מן המבקרים באתר לעזור בשמירת הניקיון. ול"ג .
תודה לעמיתי וחברי מוטי אביעם ערן מאיר יוסי פטריך אחיה כהן תבור, כולם עודדו אותי לשבת ולכתוב, ברור שגם התוכן גם הסגנון וגם השגיאות, אם נפלו פה ושם, הכל על אחריותי בלבד. תודה לרעייתי ורעתי יעל שמסכימה לחלוק בי עם טבריה הקדומה.
תמונה מס' 21. הסטילובט של חצר המסגד, מבט צפונה.
תודה על הסקירה המענינת. בתמונה 3 נראה לי שמצולמים נילי ויוסי וירדנה ודוד (אפרופו עתיקות).