בית אמידים בטבריה. האומנם בית אמידים הוא? מאמר של אהרוני אמיתי מ-11/1/2022

וְיֹֽשְׁבֵיהֶן֙ קִצְרֵי־יָ֔ד חַ֖תּוּ וַיֵּבֹ֑שׁוּ הָי֞וּ עֵ֤שֶׂב שָׂדֶה֙ וִ֣ירַק דֶּ֔שֶׁא חֲצִ֣יר גַּגּ֔וֹת וּשְׁדֵמָה לִפְנֵ֥י
קָמָֽה  (יש' ל"ז 27)
לזכר אלי הירשפלד.

במאמרים אחדים, ובעבודות שפרסמה שולמית מילר (חדשות ארכיאולוגיות 130, 2018 ושם ספרות מלאה. קישור בהערה 1 (היא קוראת למכלול שנחשף בחפירות יזהר הירשפלד (שהמשיך את חפירותיו של אדם דרוקס, ואשר כונה בתחילה ה"בזיליקה של טבריה") בית אמידים. דרוקס כינה תחילה את המכלול בזיליקה, בגלל השטח המצומצם שחפר, שטח שבו נתגלה מבנה שהזכיר לו מכלול של כנסיה (אולם אפסיידלי גדול ואולמות מימין ומשמאל), היות שלא נמצאו במכלול מאפיינים כנסייתיים כלל, לא כינה אותו כנסיה. הירשפלד חפר שם עונה אחת ב-1993 ואחר כך מ-2004 עד מותו ב-2006. הירשפלד המשיך לכנות את המכלול 'הבזיליקה של טבריה', ובהרצאה שנשא בכנס החברה לחקר א"י ועתיקותיה שנערך בטבריה, ואחר כך במאמר קצר, הירשפלד הציע בזהירות שאולי היה זה מושבו של הסנהדרין. הראשון שהציע את ההגדרה "בית אמידים" למכלול זה היה זאב וייס בהרצאה שנשא ב-2007 בכנס מחקרי הגליל בתל חי. וייס, חופר כבר שנים רבות בציפורי, הוא השווה את המכלול בטבריה לבתי אמידים בציפורי אותם הכיר מחפירותיו שם. בהרצאתו הציג וייס את המכלולים הללו בשקף, בקני מידה שונים, וכך הוצג המכלול בטבריה בצורה מוקטנת. השטח החפור של המכלול בטבריה, שטרם נחפר כולו, מכסה כבר כיום כשנים וחצי דונם, ומחפירות בעונת הסיום ב- 2008 שבהן נחשפו מספר חדרים באגף המערבי של הארמון הביזנטי, הוכח מעל לכל ספק שיש למכלול הזה המשך מערבה, מעבר לקיר מס' 150, הוא קיר התמך של חצר המסגד הגדול. רוב החלק המערבי של הארמון קבור כעת תחת שכבות המילוי של חצר המסגד. חלק זה השתמר לגובה של יותר משני מטר מעל רצפות הפסיפס שלו, ורצפות אלו נחתכו על ידי בוני המסגד כדי להניח תשתיות מים וניקוז. (סיכום טוב של עונת 2008 ימצא הקורא במאמר הנ"ל של מילר ודה וינסנט בקישור למטה) וייס, בכמה מאמרים בעברית ובאנגלית חזר על תיאוריית בית האמידים (2). במאמרו הנ"ל, שבמרשתת (מצורף למטה), הציג וייס גם תוכנית של המכלול בטבריה ביחד עם מכלולים אחרים שלדעתו כולם בתי אמידים. תוכנית זו (מצורפת להלן: איור 1, ראויה לעיון ולהתייחסות מפורטים: את מספרי הקירות המצוינים להלן ימצא הקורא בתוכנית המפורטת למטה באיור 2, תוכנית מדויקת יותר של הארמון הביזנטי בשלבו הראשון צבועה בירוק, באיור 5)

איור 1 הארמון הביזנטי בשני שלבים על פי ז. וייס, השווה עם איור 5 למטה.

1. פתח מאגר המים נדד לפינה הדרומית מערבית.
2. שני גומחות מעוגלות במערב האכסדרה המקיפה את החצר היו כלא היו וכך נפגמה הסימטריה של המכלול.
3. הקיר המערבי, קיר 150 בתוכנית שהוא קיר תמך של חצר המסגד צורף כקיר סוגר למכלול מהתקופה הביזנטית.
4. פתח כניסה בקיר 241 בפינה הדרום מערבית נעלם כלא היה.
5. שני האולמות האפסידיילים בצפון ובדרום המכלול 'נסגרו' בקירות על אף שיש ראיות חותכות שהם היו פתוחים אל המרכז, איור 3
6. ממזרח לאולם האפסיידלי הצפוני יש במכלול שני תאים עמוקים שהחופר זיהה כתאי מעצר. ההפרדה בין התאים הללו 'נעלמה' והמזרחי שביניהם 'חובר' אל התא שמדרומו.
7. קירות היסוד שנחשפו באגף המזרחי נבנו כך שיוכלו להחליק זה לעומת זה כמו שיובהר להלן. שיטת בניה זו הטעתה את מילר, ובעקבותיה את וייס לחשוב שהאגף המזרחי הוא תוספת מאוחרת למכלול, אך מיקום הפתח בקיר 40 מוכיח שהאגף הזה הוא בן זמנו של המכלול כולו. בשלב מאוחר יותר בתקופה הביזנטית הוארך האולם האפסיידלי המזרחי מזרחה, ותוספת בניה זו הוכנסה לתוך האגף המזרחי.
8. לאגף המזרחי לא היה כנראה פתח מדרום.
9. כניסה ראשית במדרגות מפוארות שהייתה בקיר הדרומי של המכלול נעלמה כלא הייתה.  
10. לקיר 100 (להלן) הסוגר את האכסדרה ממערב, ומובא בתוכנית כקיר רצוף, היו, (כמו למקבילו-קיר מס' 1), במקור פתחים, ואלו נסגרו בזמן השינויים המאוחרים בארמון (להלן).
11. קיר 40 שכיוונו מזרח מערב נקטע במפגשו עם קיר 140 שכיוונו מצפון לדרום. קיר 5 שכיוונו מזרח מערב ניגש אל קיר 140 ואליו כנראה ניגש קיר שהוסר כשחפרו את 'המוביל המלוח' ואליו ניגש המקטע המזרחי של קיר 40. כך נוצרה נסיגה בקיר סוגר מצפון. גם במקבילו הסוגר את המכלול מדרום הייתה נסיגה כזו ובה עלו המדרגות בכניסה הראשית מדרום, לארמון.אצל וייס קיר 40 הוא קיר רצוף ממערב למזרח.

מילר כאמור, בעקבות וייס, משתמשת גם היא בהגדרה 'בית אמידים'. מילר כותבת שוב ושוב שהיום מקובל "לראות בו בית אמידים" פרטי, האומנם בית אמידים הוא? ועל מי מקובל לראות בו בית פרטי? מי שטוען שהמכלול הגדול מן התקופה הביזנטית, הוא נכס פרטי, עליו להשיב על השאלה: 'עד מתי תיפקד הארמון שנוסד במאה הא' לסה"נ, שרצפתו, וקצת אומנות וקירות שלו נחשפו בחפירה' ? ובאילו נסיבות הפך השטח של הארמון הקדום לנחלה פרטית של משפחה אמידה, שבנתה את המכלול הגדול והמפואר? הרואים בארמון הביזנטי רכוש פרטי, משווים אותו למכלולים בני התקופה בארץ ומחוצה לה, כך נהוג בארכיאולוגיה– מחפשים מקבילות. אך האם יש מקבילה לתופעה שבלב אזור ציבורי, במרכז העיר, בונה לו איש עשיר ארמון פרטי? הראשון להציע שעדיף אולי להשתמש במונח 'ארמון' היה יוסף פטריך שסייר איתנו באתר, פטריך הדגיש שהמונח בזיליקה שמור כיום, כמו בימי קדם, למכלולים אחרים. אם אזרחיים, לפני הופעת הנצרות, או דתיים לכשהופיעה הנצרות. הירשפלד גם הוא הבין שהמכלול בטבריה היה מכלול של הרשות, הוא כאמור העלה את הרעיון שאולי כאן ישבה הסנהדרין כשעברה לטבריה. הירשפלד גם חשב להשוות את הארמון בטבריה לפריטוריום בקיסריה (פטריך בע"פ). ערן מאיר, בעבודת המ"א שלו כבר השתמש במונח 'ארמון', והציע שהמכלול היה ארמונו של ה'נשיא' לכשישב בטבריה. יוסף פטריך לעומת זאת מניח שזהו ארמונו של המושל הפרובינציאלי בזמן השלטון הביזנטי בא"י (ציון פז, ב (תשפ"ב), 87 (2022),. לשלוש הדעות אין ראיה מובהקת כגון כתובת מתאימה, והן מתבססות אל המצב הנסיבתי ועל מקורות כתובים, שגם להם משקל לא מבוטל. כאן אכתוב רק על הארכיאולוגיה של הארמון, בלי להיכנס לשאלת מהותו: האם שימש את הסנהדרין, את הנשיאות או את הממשל הפרובינציאלי הביזנטי. אסתפק בטענתי שהארמון היה מכלול של הרשות ולא בית פרטי כמו שטוענים וייס ומילר. כפי שהתגלה בחפירה כאמור, נבנה המכלול ישירות על הריסותיו של ארמון מן המאה  הראשונה לסה"נ (איור 4) שהירשפלד זיהה כארמון שבנה הורדוס אנטיפס מייסד העיר, ואשר שימש גם את המלך אגריפס הראשון ואת המלך אגריפס השני. זיהוי זה מקובל על כל החוקרים. לפי יוספוס פלוויוס נבזז והוצת הארמון הזה בשנת 67 לסה"נ על ידי אספסוף טברייני. נשאלת השאלה האם שוקם אותו ארמון, ושימש אחרי המרד את השלטון הרומי בצפון הארץ? או שמא נשאר הארמון בחורבנו עד אשר בסוף המאה הרביעית, או אולי ממש בתחילת המאה החמישית, נבנה על הריסותיו ארמון חדש, גדול ומפואר, בתוכנית סימטרית (איור 5), עם חצר פריסטילית סביב מאגר מים מקורה בקמרון כפול, ארמון שהיה מעוטר בתמשיחי קיר ורצפות פסיפס עדין, מלאכת מחשבת? (לדיון מפורט בפסיפסים ראה את עבודת המ"א של מילר למטה במראה המקום המפורט.) לשאלות אלו אין תשובה מוחלטת ולכן נחוצים כאן שיקולים נסיבתיים. אבל ראשית יש לתארך את הארמון המאוחר. התיארוך של הארמון הזה נשען על מטבעות אחדים שיצאו מתוך לוקוס חתום ברצפת טייח שבתחתית תאי הכלא (להלן, ובאיור 4) בצפון הארמון צמוד לקיר 40/69. על פי מטבעות אלו נבנה הארמון הביזנטי לא לפני סוף המאה הרביעית לסה"נ. מבט מדוקדק על היחסים המיוחדים שבין קירות היסודות של הארמון הביזנטי, המחליקים זה ליד זה במגע שביניהם, וכך גם קירות (64,79) החוצצים בין קיר 6 לקיר 10 אשר ניגשים ואינם משתלבים, מותר לשער ששיטת הבניה המיוחדת הזו נולדה רק אחרי רעש האדמה שזעזע את טבריה בשנת 363 לסה"נ, רעש שהרס עד היסוד את הארמון הרומי, שכנראה שימש עד אז במשך כשלש מאות שנים כך פטריך וחבריו שם. (על הרעש והשפעותיו ראה אלחנן ריינר בקישור שבהערה 4). שיטת בניה זו של יסודות הארמון וקירותיו מאפשרת ליסודות, ולקירות שעליהם, להחליק זה מול זה בשעת רעש אדמה, וכך מנוטרלים במידת מה כוחות גזירה אנכיים ואופקיים, ונמנעת התמוטטות המבנה. אפשרות אחרת, פחות סבירה, היא כאמור שארמון המלך מהתקופה הרומית המוקדמת עמד בחורבנו כשלוש מאות שנים מבלי שנעשה כל שימוש בשטח שבמרכז העיר. לדעתי גם שאלת הבעלות על המבנן הזה צריכה לעמוד לנגד עיניו של החוקר את תולדות מרכז העיר. נשאלת השאלה האם היה זה שטח פרטי, ממש בלב העיר, שבו בנה אחד מעשירי העיר את ביתו על חורבות ארמון המלך? או, דבר שמסתבר יותר, שהשטח ששימש מלכתחילה להקמת ארמון המלך נשאר בהמשך שטח של הרשות השולטת. מבט מקיף על מרכז העיר מראה שבמתחם הזה נבנו רק מכלולים ציבוריים: בתחילה נבנה בו ארמונו של מייסד העיר, א"כ נעשה נסיון להקים בו מקדש לכבוד הדריאנוס, על גבי קיר התמך של ההדריאנאון ניסה הקומס יוסף, במאה הרביעית, להקים כנסיה גדולה, גם מרחצאות משוכללים נבנו לרווחת הציבור, ואחר כך נבנה ארמון גדול ומפואר על חורבות ארמונו של הורדוס אנטיפס. כשהתחזקה הנצרות בטבריה נבנתה בגבולו הצפוני של המתחם כנסיה מפוארת, וכשכבשו המוסלמים את העיר הם לקחו תחילה לצרכי תפילתם את האגף הדרומי של הארמון הביזנטי, ובהמשך, אחרי רעש האדמה בשנת 749 בנו מסגד גדול ומרשים, ואיתו רחוב חנויות על גבי הריסות הארמון הביזנטי. בעונות הראשונות של החפירה בשטח הזה טרם עמדנו על הסימטריה המופלאה של הארמון הביזנטי. רק משהתגלו שתי הגומחות המעוגלות בפינות האכסדרה בצפון מערב ובדרום מערב (בשתיהן נבנה בשלב מאוחר יותר קיר חוסם, איור 6 ואיור 13. ולהלן) התבררה תוכנית הארמון עד קיר  100במלואה, ואז גם התגלו הרמזים הברורים להמשכו של הארמון מקיר 100 מערבה, וכן התגלה שבקיר הסוגר את הארמון מדרום, קיר 241, יש פתח צר בנוי היטב וממנו השתמרה גם אבן הסף, שבזמן בנית המסגד ורחוב החנויות (להלן) נחתכה, ודרכה הועברו שתי מערכות להובלת מים וניקוז (איור 7). גילוים אלו הביאו אותנו לבקש וגם לקבל הזדמנות לבדוק את המשך הארמון מערבה, עבודה שיצאה לפועל בעונה קצרה באביב בשנת 2008 בשטחי חפירה H3.H2 (ראה דו"ח מפורט, מילר ודה וינסנט שם).  קיר 100 דורש הסבר מיוחד: קיר זה הוא אחד מקירות השלד של הארמון, הוא סוגר את גב האכסדרה ממערב, והוא מקבילו המערבי של קיר 1 ממזרח לחצר הארמון הביזנטי. הקיר השתמר לגובה של כמטר אחד מעל מפלס הרצפה. אל הקיר הזה ניגשת ריצפת הפסיפס של האכסדרה הרבועה שהקיפה את החצר הפנימית של הארמון, והמקלעת של שולי פסיפס האכסדרה השתמרה בכמה מקומות צמודה לאורך הקיר. בקיר 100 היה לפחות פתח אחד שאפשר לבאים ממערב להיכנס אל האכסדרה. ברבות הימים, כשניגשו בוני רחוב השוק, בתקופה העבאסית, לבנות את החנויות, הם פרצו מעברים אחדים בקיר 100. דרך המעברים הללו התאפשרה הגישה של הבונים אל קיר 50 הקדום שעובה אז, ומאז הפריד בין החנויות ובין המחסנים שבעורפן. פרצות אלו בקיר 100 נסגרו כשהורם בהמשך הבניה מפלס החנויות, ועליהן נבנו אומנות הפתחים של החנויות בחזית הפונה אל הרחוב המסחרי (איור 8). קיר 50 המקביל לקיר 100 נבנה כנראה לראשונה בתקופה האומיית כשנערכו שינויים בחלק המערבי של אכסדרת הארמון,  הקיר שימש אז כקיר אחורי של חדרים שנבנו בתוך החצר הפנימית  של הארמון הביזנטי (קירות 233,234,235, 25 ). הפן המערבי של קיר 50 הונח על דגם המקלעת המזרחי של פסיפס רצפת האכסדרה, והסתיר אותו לגמרי. מתקבל על הדעת שפתחי החדרים האלו היו בקיר 50 הקדום והם בוטלו כשנבנו החנויות.       

צמוד לקיר 40, בינו ובין קיר 5, צמוד ממזרח לאפסיס הגדול הצפוני נבנו שני תאים מלבניים, עמוקים יותר משני מטר מתחת למפלס רצפות הארמון. (לוקוס 599 ולוקוס 657). התאים הללו מטויחים היטב ויש להם ספסל וחרכים קטנים וצרים, מפולשים אל מפלס הרחוב מצפון לקיר 40. בטיח הבורות ניכרים טביעות כף הטייחים האופיינית לכל מכלול הארמון ואין ספק שהם בני זמנו של הארמון, מה גם שתחת רצפת אחד התאים נמצאו המטבעות שעל פיהן תוארך המכלול כולו כאמור. את שטח החפירה שבגזרת הארמון הצפונית ניהלתי אני, והצעתי ליזהר הירשפלד לראות בתאים הללו תאי כלא (איור 9). יזהר הירשפלד קיבל את ההצעה בהתלהבות. עד היום גם לא הועלתה שום הצעה אחרת לגבי שימושם של תאים אלו. ברי שאינם מחסנים או ממגורות כי מי עושה אשנבים מפולשים מבעד לקיר שעוביו 123 ס"מ בממגורה. מי שעוקב אחרי פרסומיה של מילר, רואה שבכל פרסומיה היא מתעלמת מתאים אלו, וכך גם וייס. משאלת מקור הממצא המשמש לתיארוך מתעלמים שניהם, ואינם נותנים שום הסבר לתאים אלו, אם אכן שימשו ככלא כהצעתנו. האם הייתה לאנשים אמידים זכות לכלוא אנשים בין ארבעה קירות צרים כצינוק? האם המקורות הקדומים מאשרים דבר כזה? יזהר הירשפלד, בעומדו על שפת התאים, היה בטוח שתאי הכלא הם ראיה מובהקת שהארמון שימש את הרשויות. דעתו זו הוקלטה בוידאו. (ראו כאן). במשך השנים חלו שינויים רבים במכלול הארמון. מפולת גדולה, כנראה כתוצאה מרעש אדמה, השחיתה את הפסיפסים באכסדרה הרבועה וגם בחדרים השונים. ניכר שאחרי הפגיעה הזו שוקמה רצפת הפסיפס. המתקנים השתדלו לשמר ככל האפשר את הפסיפסים העדינים, המעוטרים הקדומים, אך את ההשלמות עשו באבני פסיפס גדולות יותר, וגסות. מן הסתם, היו האמצעים שעמדו לרשותם אחרי הפגיעה דלים למדי. בשלב זה הוארך האולם האפסידיילי המזרחי כלפי מזרח עד קיר 10 וכך נחצה האגף המזרחי, ורצפת פסיפס חדשה הונחה באולם הזה. (מילר, פסיפסים, 2011, עמ' 154) חשוב לציין שבמילויים תחת הרצפה החדשה נמצאו שברי פסיפס של רצפת הארמון המקורית. באיזה רעש מדובר? אולי פעם עוד נדע, חפירה תחת רצפת הפסיפס הגס באכסדרה המערבית לא הניבה תוצאות חד משמעיות.  אני כשלעצמי חושב שאולי מדובר ב"רעש צור" שאירע בשנת 551. כיום ידוע לנו על פגיעה הרסנית בבית הכנסת בדיר עזיז שבגולן ברעש הזה, וסביר להניח שגם טבריה נפגעה קשה. בתקופה האומיית חלו כאמור שינויים גם באגף שבין מאגר המים לקיר 50 בחלוקה הפנימית של המכלול. מחיצות נבנו כאמור בחזית האגף המערבי של האכסדרה. חופן מטבעותאומייםשנטבעו בבית שאן (לוקוס 717 סל 9620 והלאה. {את הקטלוגים של מטבעות החפירה אפשר למצוא כאן} ) מאשרים את תיארוך השינויים באכסדרה. בוני רחוב החנויות, בתקופה העבאסית ביטלו את החדרים הללו, כיסו אותם במילוי, עיבו את קיר 50 סתמו את הפתחים בקיר ובנו את החנויות ואת המחסנים שבעורפן.

אחריתו של הארמון: לדעתי לא באה אחריתו של הארמון באחת, אך ברי שתחילת הסוף באה עם הכיבוש המוסלמי. המקורות לתקופה זו העומדים לרשותנו הם דלים ומרוחקים מאותם ימים, ויש לקחת אותם עם קמצוץ של מלח. כנראה שהנוצרים, בהיותם מזוהים עם השלטון של קיסרי קונסטנטינופוליס נפגעו יותר מהיהודים הרבים שחיו אז בטבריה, אך פטור בלא כלום אי אפשר. על פי ההיסטוריון העבאסי אל בלדורי לקחו המוסלמים מקום שאותו עשו למסגד עבור המתפללים המוסלמים. משמעות הסיפור הזה היא כנראה שהמוסלמים הסבו מבנה קיים לצרכיהם. לדעתי צריך להתבונן בעיקר באגף הדרומי של מכלול הארמון הפונה דרומה, ולפיכך גם לירושלים וגם למכה. באגף זה ניכרים כאמור שינויים רבים: האפסיס הגדול נחתך בקיר 95 מדרום לצפון. קיר זה העלים חצי מן האריה שבפסיפס האפסיס, וכן כתובת שממנה נותרה רק 'אוזן' של  טבלה שבה הייתה הכתובת הזו (חבל). על גבי סף הפתח של הקמרון הפתוח אל החצר, שאבני הגיר המלוטשות של סף פתחו השתמרו באתרן, נבנה קיר של ממש (קיר 130). קיר 120 שבתוואי הקיר הסוגר את הארמון מדרום וקיר חדש שהודבק לקיר 50 צמוד לו ממזרח, אשר מדרגות עולות ממנו אל גג האולם, מדרגות שנועדו אולי לשמש לקריאה לתפילה מן הגג, כל אלו יוצרים אולם מרובע שהיה מקורה בגג (אולי קמור) שנשען על קשת אחת, ששרידיה השתמרו באתרם בקיר המזרחי ובקיר המערבי. קירות האולם האפסידיילי, והחדר הצמוד לו שוטחו, ורצפת האולם הזה הורמה וכיסתה לגמרי את הפסיפס שעיטר את רצפת הארמון לפני כן. באגף הדרומי של האכסדרה הרבועה הוחלפה רצפת הפסיפס הקדומה שבחזית האולם הזה, ובמקומה הונחה רצפת לוחות אבני בזלת. על רצפה זו, מעט מזרחה לפתח האולם, התגלה מתקן מלבני עשוי מלבני חרס צרופות שטוחות ועמידות למים, שמערכת ניקוז עם פתח לתעלת ניקוז שתחת רצפת לוחות הבזלת מעידה עליו שהוא כיור. לפני הכיור הזה נתגלתה באתרה על גבי הריצוף כותרת עמוד פשוטה מבזלת שעמדה הפוכה, כך שצידה הרחב למטה, לפני הכיור. לא צריך דמיון רב כדי להבין שהכותרת ההפוכה שימשה מושב לרוחצים בכיור (איור 10). כל אלו מובילים למסקנה שהאולם המתואר שימש כאולם תפילה בימי שלטון האומיים למוסלמים המעטים שעברו לגור בטבריה. שינויים חלו כאמור באותו הזמן גם באגף המערבי של האכסדרה. הגומחות העגולות בפינות האגף המערבי של האכסדרה נחסמו בקיר מאסיבי ושורת חדרים שנבנתה בתוך האגף המערבי של החצר שימשה את באי המסגד הזה. ציטרין שיערה, ופטריך וחבריו נוטים להסכים, שהשלטון החדש בעיר לקח את הארמון הביזנטי לצרכיו, זה יתכן, ואף סביר, והראיה לכך היא המסגד שנבנה אז באגף המערבי של הארמון, והחדרים שנבנו בחצר.

למיטב ידיעתי אין לנו שום ראיה ש'הסככה' שנבנתה כביכול ואולי, על גבי ה'יסודות' שמשלחת הירשפלד קראה להן 'פטריות' הנראים גם היום בין שורות בסיסי העמודים של המסגד, היא מסגד מוקדם מימי האומיים הראשונים כדברי ציטרין, הנשענת על מידע מתימן הרחוקה. האם באמת בוני כיפת הסלע, הארמונות במיניה, בצינברי, סמוך ליריחו, במשאטה, בירושלים ובהרבה מקומות נוספים בעבר הירדן לא היו מסוגלים ליותר?? האם מקורות ההשראה הארכיטקטונים שלהם נמצאים בדרום ערב? (וראה מאמרי על תולדות המסגד הקדום בטבריה כאן). שינויים חלו כאמור, גם במערב הארמון הביזנטי. מיסוד הסטילובט המערבי של אכסדרת הארמון הביזנטי הוסרו הפדסטלים, ובמקומם נבנה כאמור קיר 50 הראשון, במקביל לו נבנה קיר 25 מצפון לדרום ובין שני הקירות הללו נבנו כאמור מחיצות שיצרו ארבעה חדרים קטנים שפתחיהם היו כנראה מערבה, בקיר 50. המטבעות, שרבות מהן נטבעו בבית שאן, אשר נאספו בתוך הרצפות של חדרים אלו, שהיו עשויות גיר כתוש ומהודק, ובמילוי שתחת רצפות אלו, מעידות שהשינוי הזה במבנה הארמון נעשה בתקופה האומיית. בשלב מאוחר יותר, ברבות הימים, ברעש בשנת 749, חרב הארמון הביזנטי כולו, ואיתו גם המסגד הקטן שבאגפו הדרומי. לאחר זמן ניגשו השלטונות העבאסים לבנות את טבריה מחדש. בכל נקודה בחפירה שבה הסרנו את רצפת המסגד וחצרו, התברר שהמילויים שתחת הרצפה הונחו על מפולות. יש לשער שמפולות אלו הן כאמור, המפולת שנגרמו ברעש האדמה של שנת 749. מן הממצא הנומיסמטי שהתגלה תחת המילויים האלו עולה שהמסגד נבנה לכל המוקדם בסוף העשור השני של המאה התשיעית לסה"נ, אחרי שהחליף אל מאמון שב לבגדאד והחזיר אליה את בירתו. למפעל בניה  זה הקדשתי כאמור מאמר נפרד, כאן רק אציין שמן הארמון הישן נלקחו אבני בניה רבות, ובולטות ביניהן אבני הסטילובט, המגולפות בגיר קשה, של אכסדרת העמודים בחצר הפנימית של הארמון. שלוש מהן נותרו באתרן להעיד על תפקידן החשוב בארמון, והמבקר כיום יכול לראות שתיים מהן בפינה הצפונית מערבית של החצר, אך רבות מהן נלקחו לשמש אבני סף בחנויות שלאורך הרחוב שעולה מצפון לדרום אל המסגד מימין ואל בתי השימוש משמאל,(איור 11) ודבר זה מלמד שבאותו זמן יצא הארמון הביזנטי מכלל שימוש. אז נבנה גם הקיר התוחם את הרחוב, הוא קיר 150, המשמש כקיר תמך למסגד וחצרו, המוסלמים אספו ברחבי האתר הרבה פדסטלים ועמודי שיש שבהם הקיפו את חצר המסגד באכסדרה מפוארת, פדסטלים אחדים נחשפו באכסדרה המזרחית של החצר, ונוספים ניתן לראות גם כיום באכסדרה המערבית שנבנתה מעל הקארדו. הראיה הקושרת את כל מכלול השוק, הרחוב, קיר התמך והמסגד למכלול אחד, היא מערכות הולכת מים בצינורות חרס ותעלות ניקוז מי גשמים העוברות מן המסגד וחצרו אל מתחת לרחוב החנויות והלאה מזרחה (איור 12), שם הן מתחברות למערכת הניקוז של הארמון הביזנטי ההרוס, והלאה אל הכינרת. ועל כל תולדות המסגד במאמר נפרד.

ומה הלאה: הסימטריה של הארמון בציר צפון דרום נחשפה במלואה. באגף המערבי הספקנו רק להראות שהארמון נמשך מערבה תחת רצפת חצר המסגד. אני חושב שיש טעם רב לשער שהייתה סימטריה גם בציר מזרח מערב, ושהכניסה הראשית לארמון הייתה ממערב, מן הקארדו, אולי דרך גן נאה. חפירה בשטח הזה תגלה את הארמון במלא גודלו ותפארתו. באגף הזה השתמרו כידוע חדרים עם קירות מטוייחים לגובה של יותר משני מטר ועליהם תמשיחים, ורצפות פסיפס נאה. כאן יהיה אפשר לברר אחת ולתמיד האם, כמו שאני טוען, נבנתה חצר המסגד על מפולות הארמון ברעש 749.ואז"ל.

תודות: ליזהר הירשפלד ז"ל שהזמין אותי להצטרף למשלחת חפירות טבריה ונתן בי את אמונו. למורי, מוטי אביעם. לשותפי לדרך, ערן מאיר. לחברי דני שיאון ולעמיתי אחיה כהן תבור וליוסי פטריך שהעלה רעיונות שקידמו את המחקר, הציע תיקונים מועילים, וגם העמיד לרשותי שפע של זמן לקרא שוב ושוב את המאמר ולתקנו. שכל"א. כולם קראו את המאמר והעירו הערות מועילות ומחכימות, אך מאיליו מובן שכל הטעויות במאמר הזה הן על אחריותי בלבד. תודה גדולה לרעייתי יעל, ששעות על שעות ראתה רק את גבי, וקיבלה את זה ברוח טובה.

הפנייות:

1. על שרשרת הברונזה ראו אילה לסטר ויזהר הירשפלד בלבאנט 2006 ובאתר כאן, (ודוק: השרשרת עשויה מברונזה ולא מפליז).
2. מילר ודה וינסנט: 'חדשות ארכיאולוגיות', גיליון 130 לשנת 2018 טבריה וחמת טבריה, תעלת ברניקי.
3. The Mosaics of Tiberias and Hammat Tiberias during the Roman,  Byzantine  and Early Islamic Periods by shulamit miller.Thesis submitted for the degree of M.A. August 2011 ) הקורא יכול לקבל PDF  על פי בקשה ב-:yaelamit@bezeqint.net )
4. בתי אמידים בטבריה בתקופה הרומית ובשלהי העת העתיקה / זאב וייס, וכן  זאב וייס, Houses of the Wealthy in Roman Galilee. Published online by Cambridge University press:  19 July 2018
5. יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון: לטיפולוגיה של ספור ייסוד .אלחנן רינר.

יום עיון 'טבריה טבור העולם' של יד יצחק בן צבי, ובו כמה הרצאות מרתקות ואחרות, שנויות במחלוקת. שווה להקשיב הקשבה ביקורתית.