בטבריה היו כל מיני טיפוסים צבעוניים,אך אין ספק שכל טברייני שהכיר או רק שמע על זלמן המוכר בשם מינו גולדצוויג יאמר שהוא היה הטיפוס הכי צבעוני,הכי מרתק שהיה בטבריה.
משפחת גולדצוויג הנה אחת המשפחות בוותיקות של הישוב הישן בעיר.
אביו שלמה, היה איש אמיד ביותר שקיבל זכויות דייג מהשלטון העותומאני בחולה ובכנרת וגם זיכיון לכריית זיפזיף בבקעת הבטיחה.היה לו שותף ערבי בשם שחדה,איש כל יכול* ששלט ביד רמה על כל דייגי בקעת בית ציידא ודייגי הכפרים בעבר הסורי של הכינרת.לגולדצוויג ולשחדה הייתה מעין "אימפריה" של דגים,החל מזכויות הדייג ועד שיווקם. כשהדייגים הביאו את שללם למסמקה (למחסן הדגים) היו שוקלים את הדגים בשיטה מיוחדת. היה ערבי ג'אבר אוחז מוט גדול על גבו ושקיים משתלשלים משני צידיו. בצד אחד ישב שלמה גולדצוויג ובצידו השני ערמו דגים עד שהמשקל התאזן.היה משקל לחורף ומשקל לקיץ.
מינו,שירש את אביו,המשיך את פועלו בתקופת המנדט הבריטי וגם לאחר קום המדינה.מינו היה אדם כבד גוף יש אומרים מעל ל 160 ק"ג!!.
למינו גולדצוויג היו חברים רבים,אחד מהם אפרים אילין בעליו של מפעל קייזר אילין יצרני המכוניות תוצרת הארץ.כשהתחילו לייצר ג'יפים לצה"ל,ביקש מינו שייצרו עבורו ג'יפ מיוחד.התקינו בו קפיץ חזק במיוחד בצד השמאלי.בג'יפ הותקן גם ספסל רחב שיכיל את כל רוחבו.אפרים אמר לו שהתנאי לקבלת הג'יפ שמינו עם מאה שישים הק"ג ינהג בווספה מהמפעל שבמפרץ חיפה ועד תל חנן,הלוך וחזור ואם יצליח יקבל את הג'יפ מתנה. הנסיעה עברה בשלום ומינו זכה בג'יפ.כשהחלו בייצור מכונית הלארק ביקש אפרים בעל המפעל ממינו שימציא לו סלוגן,מינו לא התאמץ והסלוגן היה כל סמארק נוסע בלארק. הסלוגן הזה תפס תאוצה.ייחסו את זה לחיים חפר אך למינו זכויות היוצרים. כשרצה לשבת באיזה מקום הכינו לו שני כיסאות צמודים והיה יושב עליהם במהופך כשהמשענת משמשת לכרסו הגדולה…
ביתו של מינו היה בית בודד שנבנה במדרון אל מול הכינרת,ירדו אליו במאה מדרגות.בחצר הייתה בריכת דגים.היה נוהג לומר לאורחיו שיבחרו מהבריכה את הדג הראוי ואחר כך הורה למשרתיו לערוך סעודה. בווילה היה חדר אורחים גדול עם ריהוט דמשקאי וקירות מצופים בצדפים
הוא בנה בית בזלת גדול מראשוני הבתים בקרית שמואל(שכונת הגנים ע"ש הרברט סמואל הנציב העליון)זו הייתה וילה גדולה על המצוק הצופה לכינרת ולה בוסתן גדול.משרתים טיפחו את הבוסתן.משרתות מירקו את הווילה שהייתה ערוכה תמיד לקבל את המכובדים הרבים,יהודים וערבים שפקדו אותו ללא הרף. דני קיי היה בן בית אצלו.
כשהגיעו אורחים חשובים, נהג להזמין לאחר הארוחה סירה מקיבוץ עין גב, והיה משיט אותם לכיוון הגבול הסורי. היה ריטואל קבוע ובו הסורים יורים לעבר הסירה להפחידה.
כך נוצרה חוויה בלתי נשכחת לאורחים.בווילה התארחו קצינים בריטים בכירים,שיח'ים דרוזים ובדואים מכול רחבי הגליל והגולן.כאן נערכו חפלות רבות והוויסקי נשפך מים.לא ניתן היה לאמוד כמה אכל מינו בארוחה אחת כי הוא פשוט אכל כל היום,כשביקש שיכינו לו חביתה למשל,זה היה ברור שצריך לפחות 10 ביצים.
מספרים,שכולם ידעו כמה מינו אהב את הטיפה המרה וערבים שבאו לבקש בקשות,הביאו "מנחה",איזה ערק זחלאווי אמיתי או בוכה (מין תזקיק חריף מתאנים),הם גם חשבו לטעום בהזדמנות זו מהמשקה האסור.מינו היה טועם וטועם ושוב טועם.וכשלא נותר שום דבר בבקבוק היה אומר,אווו,כמה חבל שלמוסלמים אסור לשתות את זה….
לא הרחק מביתו ליד מלון גינוסר בקריית שמואל הייתה מפקדת הכלניות הבריטית.
מינו נהג להזמין אליו את הקצינים למשתה ובה בעת בעוד הקצינים עסוקים היו אנשי ההגנה מבריחים נשק.
במבצע כינרת,הזמין את קציני צה"ל אליו הביתה ונתן להם מידע על השטח הסורי שאותו היו אמורים לתקוף.
כל המנהיגות הארץ ישראלית נהגה לפקוד את מינו בביתו. באחד הדיוואנים-(אותם ישיבות משתה) שמינו הוזמן עם חברים יהודים וערבים כמו כאמל חסיין מחלסה,הביאו דג שלא יכול היה לספק את רעבונם של כל הנוכחים. מינו הבין שהדג לא יספיק אפילו לו לבדו. הוא ניצל את המולת השמחה סביב השולחן וכאילו במקרה,הפך את בקבוק הערק שעמד בסמוך לדג. משנשפכו כמה טיפות אלכוהול על הדג לא הרשו לעצמם הנוכחים המוסלמים לטעום ממנו וכך הבטיח מינו לזלול מהדג כשנותרו לו פחות מתחרים.
הוא היה גבר אמיתי.בשיטפון הגדול שאירע בטבריה ב 1934 ובו ניספו רבים,הצטיין מינו באומץ ליבו בכך שהציל נפשות רבות מטביעה ועל כך זכה לאות הערכה מיוחדת מהמלך ג'ורג'.
הגביר כותב איך שהוא רוצה
היה מקרה שמינו קנה רכוש מאחד הטבריינים וכעבור זמן הוא עלה אליו לווילה כדי לקבל את שכרו.לאחר שאכלו ושתו,כתב מינו צ'ק ע"ס 1000 לירות.מסר את הצ'ק לאיש והלה מביט ומביט בצ'ק ואינו מדבר.מה לא בסדר? תוהה מינו.מבויש, עונה האיש תראה,כתוב פה עלף בע' במקום אלף ב א' מגמגם הוא בחוסר בטחון.נראה אותך,עונה לו מינו, תרשום אתה צ'ק של אלף לירות בא' ושהבנק יכבד אותו.תלך לבנק, גוער בו מינו, הבנק יכבד צ'ק של מינו גם אם זה רשום עלף בע'….
וודקה וקזאצ'וק
למינו היו חברים רבים.אך היו לו,שני חברים,שכל אחד מהם טיפוס רב מעללים בפני עצמו שאותם אהב יותר מכל,היה ממש משוגע עליהם.אחד היה חיימק'ה לבקוב,איש המושבה בית גן והשני,דוד יצחקי מהמושבה יבנאל הסמוכה וחייל בחיל הספר הנודע.
מינו היה נוהג להזמין את השניים לתל אביב לבילוי על חשבונו.היה אומר להם תקשיבו:הרי אתם אוהבים לאכול ולשתות כמעט כמוני וגם חברים יש לכם הרבה.תזמינו את מי שאתם רוצים לקפה כסית,אני אפתח שולחן גדול ושם תזמינו כל מה שרק תרצו והכול על חשבוני.אך הוסיף,יש רק תנאי אחד,שבמהלך הארוחה ישיר דוד יצחקי ברוסית וחיימק'ה ישיר בערבית.והעסק הזה עבד והשמחה הייתה גדולה.
מינו היה חברו הטוב של שלמה אוחנה, מנכבדי ועשירי טבריה.בליל הגשרים,נולד בן לשלמה אוחנה. אחד הנופלים בפעולה על גשרי הכזיב היה יחיעם וויץ.
מינו, התקשר לאביו של יחיעם,הדוקטור רענן וייץ וביקש ממנו רשות לקרוא לתינוק שנולד,יחיעם על שם בנו שנהרג. הרשות ניתנה.
בצעירותו,בעודו רווק,היה מינו גבר נאה ובריא,עדיין לא שמן והיה גם שחקן כדורגל.
באחד הימים, התלווה אל אביו לירושלים לספק דגים לאחד הלקוחות.
ישבו במלון ולפניהם,בלובי, מתהלכים יהודי עם זקנקן ונערה יפיפייה.שואל מינו לזהותם ונענה שזהו פרופסור ידוע לכימיה מדרום אפריקה והנערה היא בתו והם בדרכם למכון ויצמן ברחובות. אומר מינו לאביו : בנערה הזו אני חפץ. עונה לו אביו, רד מהעניין , לא שמעת שהוא פרופסור מכובד? אנחנו הלא מסריחים מדגים. מינו מתעקש,משיג את הנערה והשניים נישאים וחיים באושר שנים רבות. אך הזוג לא מצליח להביא ילדים לעולם.מינו הבחין בצערה ומציע לה ללכת לאן שתחפוץ.היא אכן עוזבת את תל אביב.
למדה והייתה פרופסור כמו אביה , גם נישאה בשנית וזכתה להביא ילד לעולם.
עברו ימים ומינו מגיע לתל אביב ויושב כהרגלו בקפה כסית.
נכנסה גברת נאה ומשוחחת עם חצקל איש כסית,ידידו של מינו. שואל מינו,מי הגברת ועונה לו חצקל כי הגברת מבולגריה ועוסקת בקוסמטיקה והיא נשואה עם ילד אך איננה מאושרת מנישואיה.לאחר הליך קצר הביא אותה מינו עם הילד לביתו שבטבריה.
הם נישאו וחיו באושר.